הוא הביט בסדק העדין בספל החרסינה היפה, "זה בדיוק כמו הנפש שלי", אמר, " לא שבירה, עושה את העבודה, אבל לעולם לא תהיה שלמה".

ואז היא הגיעה, האישה מהעבודה שראתה אותו – באמת אותו. לא כהישג, לא כתפקיד, אלא כאדם שלם. לראשונה בחייו הרגיש מובן, מוערך, אהוב בדיוק כמו שהוא. ההבנה מה משמעות להיות "אני" עוררה בו תקווה שאפשר להיות מאושר,

אך כאן נולדה הדילמה העמוקה. הוא אוהב את אשתו, מעולם לא בגד בה, משפחתו הייתה עבורו ערך עליון, לא רצה להרוס. הוא שאל הרבה שאלות -מה עליו לעשות עם התחושות שבוערות בו ובמקביל האחריות כלפי משפחתו? האם החיים צריכים להיות רק על פי הציפיות של אחרים? האם באמת האישה מהעבודה היא שגורמת לו להיות מאושר או שהגיעה לחייו להזכיר לו שאפשר? 

"אני רוצה להיות מאושר", הוא אמר, "אבל לא על חשבון אף אחד. איך עושים את זה?" הוא שאל.

עניתי לו בשאלה, "האם אתה מוכן, לאהוב את עצמך בדיוק כמו שאתה?"

המסע לא היה קל. היו רגעים של כאב, של חששות, של התנגדות, דרך של התמודדות לעיתים אינה  קלה, אבל היא הדרך היחידה להגיע ל"אני" האמיתי שלך.

בפגישתנו האחרונה הוא אמר," עכשיו אני מבין שהאושר אינו צריך לבוא על חשבון אף אחד, אפשר לחיות באמת, בדרך של כנות, תקשורת והקשבה עמוקה, וזאת למרות שהיום אני במקום שכל כך פחדתי להגיע אליו".